פסק-דין בתיק ע"א 27092-05-11

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת תמר בר אשר צבן) בת"א 15540/08, מיום 16.3.11.

        כללי

1.     המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לחיוב המשיבים בתשלום סך 242,751 ש"ח עבור לוחות חשמל, שעל-פי הנטען ייצרה המערערת עבור המשיבה 1 וסיפקה אותם בהתאם למוסכם. המשיב 2 הוא מנהל המשיבה ובעל מניותיה. המערערת טענה כי המשיבה שילמה אך חלק מהסכומים שננקבו בחשבוניות שהנפיקה המערערת.

2.     הזמנת הפריטים מהמערערת בוצעה ביום 28.9.2000. תשע-עשרה החשבוניות, עליהן נסמכת התביעה, הונפקו בין יום 28.11.2000 לבין יום 11.10.2001. בית משפט קמא קבע , בנוגע עם שמונה החשבוניות שהונפקו לפני יום 6.3.2001, שהתביעה התיישנה (ומרוץ ההתיישנות בגינן לא נעצר מחמת מגעים בין הצדדים, כפי שיפורט בהמשך). באשר לחלקה של התביעה המבוססת על אחת-עשרה החשבוניות הנותרות, נקבע כי חל שיהוי.

        פסק דינו של בית משפט קמא

התיישנות

3.     התביעה הוגשה ביום 5.6.2008. לפיכך, בחן בית משפט קמא האם עילת התובענה התגבשה לפני ליום 5.6.2001: האם היה זה במועד שבו סופקה הסחורה, כפי שטענה המשיבה, או שמא במועד הנפקת החשבוניות או במועד התשלום, כטענת המערערת.

4.     בית משפט קמא קבע את התשתית העובדתית כדלקמן: בהתאם להזמנת עבודה מיום 28.9.2000, אליה צורף כתב כמויות, התחייבה המערערת לספק למשיבה לוחות חשמל ובקרה שנועדו להתקנה במרכז עסקים בירושלים. הסחורה סופקה על פני תקופה במהלך השנים 2000 ו-2001. זמן קצר לאחר שהסחורה סופקה, הנפיקה המערערת למשיבה חשבוניות לתשלום.

ביום 20.6.2001 נפגש נציג המערערת עם נציג המשיבה, מתוך כוונה ליישב את המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים בעניין הסכומים שצוינו בחשבוניות. במסמך שנערך על-ידי המערערת, על נייר הנושא את פרטיה, הוסכם שהמשיבה תשלם למערערת סכום של 138,065 ש"ח. באותה פגישה אושר הסכום שהיה מצוין ברובן של אותן חשבוניות, אשר עד אז היה שנוי במחלוקת, ובהמחאה מיום 26.6.2001 שילמה המשיבה סך של 134,000 ש"ח(הצדדים לא התייחסו להפרש שבין שני הסכומים). קבלה על התשלום הונפקה למשיבה ביום 3.7.2001.

        ביום 12.3.2002 שלחה המערערת מכתב התראה למשיבה, בו נאמר שחובה של המשיבה עד מועד זה עומד על סך של 211,413 ש"ח. על כך השיבה המשיבה, במכתב מיום 25.3.2002, בו נאמר שעל-פי רישומיה, כל החשבוניות שהוצאו על-ידי המערערת נפרעו במלואן. יחד עם זאת ביקשה המשיבה כי למען הסדר הטוב תמסור המערערת למשיבה את פירוט החשבוניות כדי שהמשיבה תוכל לבחון את טענותיה. על כך השיבה המערערת, ביום 28.4.2002, שהיא מבקשת לקבל לידיה את כרטסת הנהלת החשבונות של המשיבה, כדי לבדוק את טענותיה. תשובה לכך שלחה המשיבה אל המערערת ביום 12.5.2002, בה נאמר כי לא תוכל להתייחס אל דרישותיה של המערערת מבלי שתקבל לידיה, את ריכוז כל החשבוניות שעליהן מבוססת דרישת המערערת. למכתב זה, כך טענה המשיבה, לא השיבה המערערת, וטענתה זו של המשיבה לא נסתרה. לא זו בלבד, אלא שלטענת המשיבה, גם לאחר מועד זה, המשיכה המערערת לעבוד עם המשיבה ולספק לה לוחות חשמל. ראיה לכך היא חשבונית המתייחסת לעסקה בין המערערת לבין המשיבה מיום 3.10.2002.

5.     בית משפט קמא קבע כי מועד תקופת ההתיישנות החל רק משהגיע מועד התשלום, שכן אז קמה עילת התביעה. בנסיבות הענין, לא היתה מחלוקת שהצדדים הסכימו כי מועד התשלום יהיה "שוטף פלוס שישים". לפיכך, נקבע כי רק משחלף היום הששים ואחד, ולא שולמה התמורה, קמה למערערת הזכות לתבוע את התמורה.

6.     לאור מסקנה זו, נותרו שתי שאלות הטעונות הכרעה: האחת, האם ביחס לאותן שמונה חשבוניות נעצר מניין תקופת ההתיישנות. השנייה, אם אמנם נעצר מניין תקופת ההתיישנות, האם חל שיהוי בהגשת התביעה המתייחסת לאותן חשבוניות. שאלת השיהוי בהגשת התביעה עולה גם ביחס לאחת-עשרה החשבוניות הנותרות, שמועד הנפקתן חל בין יום 1.5.2001 לבין יום 11.10.2001.

7.     לענין מרוץ ההתיישנות, נקבע כי המסמך, הכולל את דף ריכוז החשבונות, שנערך על-ידי נציג המערערת ונציג המשיבה, אינו מהווה הודאה בקיום זכות, כנדרש בהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, למרות שבהתאם למסמך זה שולמו הסכומים עליהם הסכימו הצדדים. במסמך זה נקבע אלו תשלומים על המשיבה לשלם למערערת, אך בה בעת עולה ממסמך זה גם אלו תשלומים המשיבה סבורה שאינה צריכה לשלם למערערת, וממילא שאינה מודה בחובתה לשלמם. לפיכך, שילמה המשיבה, בהמחאה מיום 26.6.2001, סך של 134,000 ש"ח, שהיה הסכום שאינו שנוי במחלוקת. ביחס ליתרה, מהווה המסמך הודעה של המשיבה למערערת לפיה היא אינה מודה בחובתה לשלם את היתרה.

        שיהוי

8.     באשר לשאלת השיהוי בהגשת התביעה בכלל,ובפרט בנוגע לאחת-עשרה החשבוניות שהונפקו בין יום 1.5.2001 ליום 11.10.2001, אשר לא התיישנו, קבע בית משפט קמא כי מתקיימים התנאים לדחיית התביעה מחמת שיהוי בהגשתה: החשבונית המאוחרת ביותר הונפקה ביום 11.10.2001, כך שמועד התשלום לפיה חל ביום 12.11.2001. התביעה הוגשה כאמור, ביום 5.6.2008, ארבעה חודשים בלבד לפני שחלה התיישנות מכוחה של החשבונית המאוחרת ביותר. שיהוי זה מצביע על ויתור מצד המערערת, או מחילה מצדה על זכותה לתבוע את הסכום שלטענתה המשיבה נותרה חייבת לה. אמנם, ביום 20.6.2001, כשש שנים לפני הגשת התובענה, נערך על ידי הצדדים מסמך לפיו שילמה המשיבה ימים ספורים לאחר מכן למערערת את הסכום שעליו לא חלקה. כעבור כמעט כשנה, ביום 12.3.2002, דרשה המערערת, במכתב, את תשלום יתרת החוב, על-פי טענתה. המכתב האחרון שהוחלף בין הצדדים בענין זה נשלח מאת המשיבה אל המערערת כעבור חודשיים בלבד, ביום 12.5.2002, ומאז לא שמעה המשיבה עוד דבר מהמערערת, עד אשר הוגשה התובענה כעבור כשש שנים מאז שנשלח המכתב האחרון, ביום 5.6.2008. נקבע כי בנסיבות אלו, אופן התנהלותה של המערערת אכן היה כזה שממנו יכולה הייתה המשיבה ללמוד על כך, שהתשלום ששילמה בחודש יוני 2001 סיים את כל המחלוקות בין הצדדים בעניין התשלום, וכי המערערת ויתרה על טענותיה בענין אותו חוב, במיוחד משום שלאחר מכן הוסיפו להתקיים הקשרים העסקיים בין הצדדים. עוד צוין כי המערערת לא הציגה נימוק ממשי לשיהוי המתמשך וטענה כי במשך השנים התנהלו מגעים שבהם היו מעורבות המערערת, המשיבה וחברת ניסקו, מתוך מטרה ליישב את המחלוקות נושא התביעה שלא באמצעות הליכים משפטיים. נקבע כי טענה זו לא נתמכה בראיות ואף נסתרה במסמכים שצירפה המשיבה ובתצהיר שצורף לתגובתה האחרונה.

9.     באשר לשאלה האם המשיבה שינתה את מצבה לרעה, טענה המשיבה כי מפאת חלוף הזמן אין עוד ברשותה מלוא המסמכים הדרושים לה להוכחת טענותיה, ובכלל זה כל תעודות המשלוח של הסחורה שסופקה. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי השיהוי בהגשת התביעה הביא לשינוי מצבה של המשיבה לרעה באופן שיקשה עליה להתגונן מפני התביעה.

הערעור

10.    המערערת טוענת כי בית משפט קמא נתן החלטתו בענין התיישנות התביעה מבלי שהונחה בפניו מלוא התשתית העובדתית, אלא בהסתמכו אך על המסמכים שהיו מונחים בפניו, מבלי לבדוק את אמיתותם. בכך, לפי הטענה, נגרם למערערת עיוות דין.

11.    לגופו של ענין, נטען כי מרוץ ההתיישנות נעצר עם תשלום חלק מהחוב, המהווה הודאה של המשיבה בחובה כלפי המערערת. זאת, ביחס לחוב כולו. לשיטת המערערת, תשלום חלק מהחשבוניות היה על חשבון החוב כולו ואין בו משום גמר חוב. יתרה מכך, המשיבה הודתה כי הסכימה לשלם סכום של 138,065 ש"ח, ברם, שילמה חלק מסכום זה (134,000 ש"ח). דהיינו, המשיבה מודה בקיום זכות התביעה של המערערת. מנגד, לא הוכח כי המערערת ויתרה על זכותה באופן הנדרש לצורך דחיית התביעה על הסף.